החלטה בתיק ב"ש 4173/05

הרקע לערר

העורר מבקש להסיר את ההגבלות שהוטלו עליו במסגרת מעצר הבית בו הוא נמצא.

העורר נעצר ביום 18.5.04. ביום 15.6.04 שוחרר למעצר בית. ערר על שחרורו נדחה, אולם הותנה כי עליו להפקיד סך 5,000 ש"ח להבטחת קיום תנאי שחרורו.

ביום 27.9.04 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו. לאור הזמן שחלף מאז שחרורו כאמור, בית המשפט קמא הקל, הקלה מסוימת בתנאי המעצר (ב"ש 6891/04 כב' השופט מ' ברעם).

בית המשפט קמא קבע בהחלטתו מיום 17.1.05 כדקלמן:

"ככל שיחלוף זמן ממתן החלטתו ועניינו של המבקש, במסגרת החוק העיקרי לא יסתיים ו/או ככל שיחול שינוי מהותי בנסיבות עניינו, זה יהיה רשאי לפנות בבקשה נוספת לעיון חוזר ואשקול אם לשנות מהחלטתו לעניין תנאי השחרור".

הדיון במשפטו של העורר היה אמור להתחיל ביום 13.1.05, אולם הדיון לא התקיים, והתיק הועבר לשופט אחר, בעטיו של העורר. לאור זאת, פנה שוב לבית המשפט קמא אשר קבע ביום 6.2.05 כי העורר יהא רשאי לצאת ממקום עבודתו למשך שעתיים, לצורך ענייני העבודה, וכך 3 פעמים במשך יום עבודה, מכאן הערר שבפניי.

כתב האישום

העורר הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 2600/04) בגין כך שביום 19.5.04 סמוך לאחר חצות ניגש עם הנאשם השני, עת שהו בבר, וביקש את המשקה שהזמין וטען שלא קיבל את העודף. משלא נענה, החלה קטטה בינו לבין המגישים בבר, היכה אחד מעובדי הבר והצמיד סכין ששלף למלצרית שניה ואיים עליה. כמו כן, הואשם בכך שתקף שוטרים שבאו למקום, קילל אותם ואיים עליהם.

העבירות הינן חמורות, ואולם בדיון בערר על מעצרו סבר כב' השופט מ' רביד שיש בעייתיות בראיות, ולפיכך שוחרר העורר לחלופת מעצר, חרף שיש לו עבר פלילי ואף ריצה מאסר בפועל בגין עבירות סמים.

דיון

ב"כ העורר, עו"ד א' עטרי, טוען שחלוף הזמן, ולא חשובה הסיבה לכך, אינו מאפשר המשכת הגבלת חירותו של העורר, באשר סיום משפטו לא נראה באופק, שכן טרם נקבע שופט לדון בתיקו.

ב"כ המשיבה, עו"ד ש'  בן יצחק, משיבה כי מדובר באדם עם הרשעות קודמות, המעשה חמור ואילמלא קביעת כב' השופט רביד, לא היה משתחרר בערבות. מכל מקום, לשיטתה, בית משפט קמא איזן בין זכויות הנאשם לבין האינטרס הציבורי, בכך שהקל בתנאי השחרור.

 סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996 (להלן: "החוק") קובע:

"(א) נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי 9 חודשים, משפטו בערכאה ראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר בערובה או ללא ערובה".

אולם, חרף זאת, ע"פ סעיף 62 לחוק רשאי שופט בית המשפט העליון להאריך את התקופה ל-90 יום נוספים, מעת לעת.

הוראה זו, חרף שאינה חלה על העורר, בהיותו משוחרר בערבות, מצביעה על רצון המחוקק לשמור על חירותו של אדם, ולהגביר את הביקורת השיפוטית על מעצרו במקרה ומשפטו לא הסתיים בתום תשעת החודשים מאז הגשת כתב האישום.

מהי מטרתו של מעצר הבית? עמדה על כך כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"פ 4872/95 מדינת ישראל נ' גל אילון, פ"ד נג (3)1, באומרה:

"... "מעצר בית" נועד להטיל על העבריין הגבלות כדי להגן על הציבור מפניו בטרם הורשע. שני אמצעים אלה מכבידים על האדם ומגבילים אותו ואת תנועותיו. יש בהם סממנים של ענישה אולם אין הם עונש במובנו המובהק. עם זאת, אין זה נכון לומר - כפי שנטען - שהחוק איננו מאפשר להביאם בחשבון בעת גזירת העונש. "מעצר בית" אינו מובא בחשבון אריתמטי של ניכוי יום "מעצר בית" כנגד יום מאסר, אולם אין ספק שאם הגיע שופט למסקנה שהעונש הראוי הוא מאסר בפועל, יכול הוא וגם צריך הוא להביא בחשבון "מעצר בית" ..." (שם, 13).

יחד עם זאת, אותה ההקפדה חלה גם על הגבלת חירותו של נאשם הנמצא במעצר בית ומשפטו טרם התחיל או טרם הסתיים. הדברים שבית המשפט קובע ביחס לנאשם עצור, יפים אף לגבי נאשם הנמצא במעצר בית ממושך: